כשהייתי איש חינוך עבדתי בעיקר עם בני נוער אך גם עם מבוגרים, ואחד העקרונות הבסיסיים שלקח לי זמן ללמוד נקרא "גבולות והכלה". תלמידים צריכים גבולות, אין שאלה בכך, ואין זה משנה אם מדובר במתבגרים או במבוגרים, אך עם מתבגרים העניין חשוב פי כמה. בני אדם צריכים הכלה, שפירושה קבלה ללא תנאי גם לנוכח קשיים עצמיים והתנהגויות שמקשות על הסביבה. כמה קשה לשים גבולות וגם להראות שאנחנו שם בשבילם... לעתים זה מרגיש כמו אוקסימורון, והמתח בין הדברים יכול להתיש, אך שני הדברים חשובים באותה המידה, ולעתים אף הגבולות מסמנים את העובדה שאנחנו שם בשבילם, וההכלה מאפשרת לבני אדם לבנות גבולות משלהם. כל מי שיש לו או לה ילדים יכולים להעיד כמה קשה לשים גבולות לילדים, ועם זאת כמה הם צריכים אותם. כשגדלים במקום ללא גבולות קשה לבנות אחר כך גבולות פנימיים, מה שמביא לקשיים שונים כמו קושי להשתלב במסגרות שונות, משמעת עצמית רופפת ואף חרדות. הגבולות, מלבד מסגרת התנהגותית מהווים גם אמצעי משמעותי לתחושת ביטחון. אני זוכר היטב תלמידים שהיו מבקשים שאנקוט סנקציות נגדם אם לא יבצעו את המטלות הנדרשות כי אחרת, כך אמרו, "לא אצליח לעמוד במשימה". הגבולות הם המקום שבו בני נוער יכולים לחוש את המסגרת של אישיותם הנבנית, ולדחוף החוצה במאבק כחלק מביסוס אישיות נפרדת (ע"ע ויניקוט). יחד עם הגבולות אנו רוצים לתת ליקרים לנו כמו ילדינו, תלמידינו ואף מטופלינו את התחושה שאנחנו שם בשבילם תמיד, באופן מלא ובעיקר בקבלה מלאה של מי שהם, לפיתוח ביטחון ואמונה בעצמם. גם בטיפול חשובה המסגרת, שנותנת ביטחון ויציבות לתהליך הטיפולי. הסֶטִינְג מהווה סימון גבולות ברור: משך המפגש, אופן ההתנהלות, קביעה ו/או דחייה של מפגשים, וההתנהלות בתוך המפגש (ישנם גם גבולות הקשורים לתהליך הטיפולי עצמו אך הם שייכים לתחום אחר). לוקח זמן (לי לקח...) ללמוד לשים את הגבולות האלה, ולהבין שהם חשובים ליצירת ביטחון בתהליך אצל המטופלים, ושהם מאפשרים לי כמטפל להכיל באופן בלתי מותנה את כל אלה הפורסים נפשם בפני.
