הייתי פעם מורה. כן באמת, ואולי פנימה אני עדיין מורה. עבדתי עם בני נוער בהכנה לבגרות, נהניתי ומצאתי סיפוק רב בעולם החינוך וההוראה. איכשהו יצא שהתמחיתי במהלך עשרות השנים במקצוע בעבודה עם מה שנהוג לקרוא לו "לקויי למידה", ואני קורא לו תלמידים עם קשיי למידה. היה מעניין לראות איך מגיעים אלי תלמידים בכיתה י' שלאורך שנות לימודיהם בבית הספר היסודי והחטיבה תמיד היו מאחור, "הקבצה ג'", ועם קצת מזל היה גם אבחון פסיכו-דידקטי שנתן גושפנקא לקושי זה או אחר. ראינו אני והצוות החינוכי (בבית הספר "מרום" בכפר הירוק) שכשעובדים בקבוצות קטנות, כשלא מוותרים על אף תלמיד ובעיקר כשמאמינים שכל אחד ואחת יכולים להצליח, אז קורה הנס והנה אחרי כל השנים של היגררות מאחור מגיעה ההצלחה. אני יכול לכתוב הרבה על מה שעשינו ומה שאפשר לעשות בתיכון כדי להביא תלמידים להצלחה ובעיקר לדימוי עצמי גבוה, זה נושא עמוק ועמוס, כואב אך מלא תקווה. כאן עם זאת הייתי רוצה להתייחס לפן אחד של הקשיים עימם הגיעו התלמידים. אחת מהכותרות האופייניות לאבחונים היא הכותרת "הפרעת קשב". לאידאליסט כמוני היה מה להגיד על התיוג הזה, אך כשנכנסתי לעולם הטיפול הבנתי שיש אנשים שחוויית המציאות שלהם שונה מאד משלי, שכן ככל הנראה אצלי (ואצל רבים אחרים) התפתחו פילטרים שמאפשרים לי לחוות את המציאות במינון שמתאים לי, שאני יכול לשאת להתמודד ולהכיל. ויש אחרים, שאצלם מנגנון הסינון עובד אחרת וככל הנראה לא מסנן היטב את שטף המידע ועל כן בכל עת הם פשוט מוצפים ועשויה להתפתח אצלם התחושה שיש יותר מדי בבת אחת. אין צורך להסביר שזו חוויה לא פשוטה שקשה להתמודד עימה, והגוף מחפש פתרונות ואמצעים להתמודד. למשל ניתוק: אם אני מוצף מדי אני מכבה את מנגנון התקשורת כי קשה מדי להיות עם כל השטף, והנה לנו תלמיד/ה שנראה מתעלם או רדום אך למעשה מוצף. לעתים זה יכול להוביל לדאון מאותה סיבה, קשה להיות עם הכול יחד וקשה לתפקד כך ואז עשוי להופיע דאון. פעמים רבות רואים שאנשים עם הפרעת קשב למעשה מתקשים להתווסת לנוכח שטף המידע, ואז המופע שנראה מהם הוא של שני מצבים קיצוניים, מה שניתן לכנות 0 או 100, בלי אמצע. כשיש הצפה כאמור יכול להיות דאון או ניתוק (0) אך יכול להופיע גם מצב של היפר (100) כאמצעי התמודדות, מעין ניסיון לא מודע של הגוף להתאים את ההתנהלות לשטף. כמה מתיש זה לנדוד מאפס למאה ובחזרה, שוב ושוב. חשוב שנהיה מודעים לעוצמה של שטף המידע ולהבין שיש קושי אמיתי וחוויית מציאות לא פשוטה. לפני הכול צריכה להיות הבנה שלפנינו אדם סובל, כי קל מאד להגיד "מה יש לך" למי שהתנתקו, נכנסו לדאון או לחילופין מוצאים את עצמם בהיפר או בהיי סוחף. אז מה עושים... יש דרכים רבות להתמודד עם הפרעת קשב, וכאמור תחילה יש להביא תמיכה רגשית בלתי מותנית כי באמת יש כאן סבל. התמיכה הרגשית היא מנוע לשינוי, ויחד עימה נשתמש באמצעים נוספים. כמי שעובד עם מיינדפולנס וגוף-נפש בקליניקה אעיד כי יש כלי תשומת לב טובים לסיוע, בין אם בישיבה בעיניים עצומות (למי שיכולים), בעמידה ובתנועה מעולם אומנויות הלחימה. יש כמובן גם פתרונות כימיים בדמות כדורי ריטלין, ויוואנס, אטנט ועוד. בתחילת דרכי החינוכית הייתי מאד נגד, כי חשתי ואולי בצדק מסוים שקל מאד למערכת להתאים את התלמידים אליה במקום להתאים את עצמה לתלמידים ואכן יש בזה משהו. עם זאת עדיין תלמידים רבים חשים סבל בחיי היום יום ולא רק בלימודים. כמטפל אני פוגש אנשים שסיימו את מערכת החינוך לפני עשרות שנים ועדיין מנסים להתמודד עם הצפה הנובעת מהפרעת קשב. תחושת ההצפה עשויה להביא לפיתוחה של תחושת חוסר מסוגלות וחוסר ערך, וכשזה מתקבע לאורך שנים יש סבל מתמשך. כדורים שעוזרים לנהל את הקשב הם למעשה אמצעי דרסטי אך יעיל. אני שומע אנשים, גברים ונשים, שלאחר שנים של ניסיונות להתמודד באופן זה או אחר לפתע מגלים ששימוש בכדור, גם שימוש מזדמן, יכול להיות מפתיע בעוצמתו, כי הנה אני יכול/ה לשבת שעות מול המחשב, להקשיב לאחרים, לנהל שיחות עבודה ו/או לימודים, לבצע משימות ביעילות וברצף ועוד. השימוש בכדור מטרתו בעיקר לחזק את הביטחון כי חוויות הצלחה הן האמצעי הראשון במעלה לתחושת מסוגלות ולביטחון עצמי, ולעתים אני ממליץ על שימוש רנדומלי (למשל אצל תלמידים רק במבחנים, אצל מבוגרים בעולם העבודה בישיבות הנהלה, בהכנת מצגות , אצל סטודנטים בהתכוננות למבחנים וכו') בכדור כזה או אחר בדיוק לשם חיזוק הביטחון. אחרי שיש ביטחון ביכולות העצמיות ויש הבנה שהעניין פה הוא קשב וניהול הקשב אז מתאפשרת עבודה עם אמצעי תשומת לב כמו מיינדפולנס, תרגול אומנויות לחימה, ספורט (מומלץ!) ועבודה רגשית. חשוב לציין שיש כאלה שבעבודה רגשית ו/או יחד עם מיינדפולנס בהחלט לומדים להתמודד עם הפרעת הקשב, גם ללא עזרה חיצונית של תרופות מהסוג המתואר כאן, אך כשזה לא הולך אולי כדאי, ולו לתקופה, לנסות. דגש אחרון: גם כשלוקחים עזרים אלה כדאי מאד שזה יהיה כמובן בליווי של פסיכיאטר, בכל נטילת תרופות כדאי שתהיה השגחה של רופא. בנוסף לטעמי יש מקום להיות במקביל בעבודה רגשית הכוללת תרגול של אמצעים נוספים לניהול קשב, והשילוב של כל אלה הוא המיטבי.
