יושב מולי אדם, נחמד מאד. אנחנו נפגשים כל שבוע והוא תמיד נחמד, נכון לשתף פעולה בתהליך הטיפולי ונענה לכל ניסיון של הכוונה שלי לכיוון כזה או אחר. אנחנו מנהלים שיחות ערות, מעניינות, ויש תחושה של עבודה וכניסה לעומקם של דברים. אז למה אני חש בסופו של כל מפגש כאילו זה המפגש האחרון? לעתים יותר מכך, אני חש כאילו אני במבחן שוב ושוב והנה אני הולך להיכשל בו... מה קורה כאן?
דחייה. כמה פעמים אני פוגש את החוויה הזו בקליניקה, כמה מטופלים נושאים בחובם את השפעות חוויות הדחייה בחייהם. יש סיפורים שעולים כמעט מיד על פני השטח: הורה שהתנכר ו/או נעלם, מטופל שחווה יחס מבטל מהוריו, קשיים חברתיים, נידוי, אהבה נכזבת, קשיים ליצור קשרים זוגיים ועוד. לעתים נדמה שחיים שלמים צבועים בצבעה של תחושת הדחייה, וכל מנגנוני הגוף והנפש מאורגנים כדי להתמודד עם דחייה אפשרית ולהתכונן למה שלכאורה צפוי, וזה שוב דחייה. הצרה עם דחייה, כמו עם רבים ממנגנוני ההישרדות הנפשיים, שכאשר אנחנו חווים מספיק ממנה אנחנו למעשה הולכים איתה לכל מקום. הכוונה היא שהדפוס שהדחייה יוצרת הוא של ערך עצמי נמוך, וכשאנחנו באים לסיטואציות חברתיות וכאלו שיש בהן קשר כזה או אחר עם אחרים מראש אנחנו דנים את עצמנו להיות פחות ממי שסביבנו, כי הרי ככל הנראה לא סתם חווינו דחייה, כמו שהגדיר היטב אחד המטופלים "חשבתי אז שהם צודקים כשהם דחו אותי, באמת חשתי שלא היה לי ערך". קשה ללכת בחיים עם תחושת חוסר ערך. היא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים: יחסים בין אישיים, עבודה וקריירה, משפחה ועוד. ככל שתחושת חוסר הערך גדולה יותר כך אנו נוטים יותר להימנעות, שיש בה כדי לשמור עלינו מפני חוויית הדחייה. הרי אם פחות אהיה בקשרים חברתיים ברור שפחות אחווה דחייה, אם לא אנסה להתקדם בעבודה לא אצטרך להתמודד עם כישלונות ואם אכנס לקשר אינטימי מיד כשיתהדק אברח כי עוד עלולים לראות מי אני באמת, חסר ערך... קשה לשים גבולות לאחרים, כי לשים גבול פירושו לעתים קרובות להיות בעימות, ובמצב של עימות שם הדחייה מקבלת את העוצמה הגדולה ביותר ואנו נשתדל להתרחק ממנה, ואז נהיה נוטים לרצות אחרים, מוותרים על עצמנו והתסכול והכאב הולכים ומצטברים.
כמטפלים לא תמיד נושא הדחייה יונח על השולחן באופן ישיר. מטופלים מתארים את חוויות החיים תחת הימנעות, ריצוי וקושי ליצור קשרים. זה יכול לבוא לידי ביטוי בדאון ואף דיכאון, בתסכול על תקיעות בתחומים שונים ותחושת קיפאון מול עימותים. יחד עם כל אלה גם אנו המטפללים עשויים לחוש קושי, שנובע מתחושת הדחייה שהאדם מולנו חש. זה יכול להיות קושי לא מוגדר, אך כאמור בפתיחה אנו עשויים להרגיש שאיננו מועילים או לפחות התועלת בטיפול נמצאת בסימן שאלה, יתכן ונחוש שהמטופל בוחן אותנו ולא סגור על כך שאנחנו טובים עבורו, ותחושת נטישה אינה זרה למצבים אלה. כנראה שאנו נתקלים ב- transference ו- counter transference, וזה בא לידי ביטוי בתחושות אלו. יתכן ואף מה שהמטופלים מביאים נוגע באזורים פצועים אצלנו, של דחייה נטישה וחוסר ערך. יחד עם המטופל נוכל לשים לב למה שקורה, להפנות את תשומת לבו למקורות הדחייה בהיסטוריה האישית שלו וליצור קשר שבו יש קבלה ותחושת ערך. כל זאת תוך שאנו שמים לב למה מפעיל אותנו בקשר, ולהפנות קשב למקום האישי שלנו שמבקש ריפוי.
