אינטימיות

אינטימיות

מילה כל כך שגורה, כל כך אנחנו חפצים בה, ומהי? איך נגדיר את הדבר שנראה ברור ומובן ועם זאת חמקמק ולא תמיד נמצא?

רבים מספרים שהם חשים ריחוק ואף ניכור מבני ובנות זוגן/ם. כאשר אנחנו משוחחים על זה עולה מתישהו המילה אינטימיות, יותר נכון המשפט "אין לנו אינטימיות ביחסים" או כל משפט דומה אחר. גבר חש ריחוק מזוגתו או חש שהיא מרוחקת ממנו. אישה חשה שבן זוגה אינו מסוגל לקשר אינטימי, זוג חשים שניהם שהם לא מצליחים לתקשר מעבר לרמה היומיומית ומשהו רגשי חסר. בדרך כלל במערכות יחסים אנו רוצים להיות נאהבים, להרגיש שמקבלים אותנו כפי שאנחנו, לחוש את המגע המעיד על כך שאנחנו ראויים לאהבה. בעבודה על אינטימיות עולה תמיד השאלה היסודית: האם אני באמת ראוי לאהבה? לקבלה על ידי אחרים? כמה מאתנו מסתובבים בעולם בתחושה שאיננו ראויים כי הערך שלנו אינו שווה לערכם של אחרים? ואם איני יכול לקבל את עצמי כפי שאני, אם איני אוהב את עצמי, כיצד אחרים יוכלו? החיבור שלנו לאחרים מתחיל מגיל הינקות, יש האומרים עוד בבטן אמנו כעוברים, אך בגיל הינקות מתחיל קשר שראשיתו במגע, המשכו בהיענות לצרכי התינוק ואחר כך קשר שיש בו גם חלק מילולי. לעתים אנו גדלים להורים שהקשר אתם מלווה בחרדות, פחדים, כעסים וביקורת. כמבוגרים אנו עשויים למצוא את עצמנו משחזרים את הדפוסים האלה ולמשל אם גדלנו להורה מבקר מאד אזי כל אמירה כלפינו מהסובבים עשויה להיחשב כביקורת, וביקורת יוצרת תחושה של דחייה. כאשר אנחנו מתקשים לאהוב את עצמנו עשוי להיווצר דפוס שמשחזר הרגשה זו וכך לעתים מחוות ואמירות של אחרים כולל בני ובנות זוג עלולים להחוות כדחייה. כדי למצוא מענה לדחייה אנו מחפשים בנרות מענה, למשל ריבוי של בני ובנות זוג, מין, ריבים ועוד. אנחנו רוצים להיות באינטימיות עם האחרים, שהבחוץ יאהב אותנו, אך איך אחרים יכולים להיות באינטימיות עם מה שאנחנו לא יכולים לשאת. השאלה היא איך אני יכול לייצר אינטימיות איתי, כלומר אהבה עצמית וקבלה עצמית.

ההתחלה יכולה להיות בהיכרות עם דמות משמעותית בחיי כל אדם, זו שאנו קוראים לה "המבקר הפנימי". דמות זו צצה ומופיעה בכל פעם שאנו חשים דחייה, בין אם זה כתוצאה ממשהו חיצוני (אמירה של מישהו למשל) או כתוצאה מהלך רוח כזה או אחר. "אני לא בסדר", "משהו דפוק אצלי", "אני לא כמו כולם", ויש כמובן אין סוף וריאציות לאמירות של ביקורת עצמית. הסיבות לקיומה נובעות מכמה מקורות. האחד אבולוציוני, מה שנקרא "הטיית השליליות", כלומר התעדוף שהמוח נותן למידע בעל אופי שלילי על המציאות מול מידע בעל אופי חיובי. בקצרה האבולוציה הביאה למצב בו מידע על איומים חשוב יותר ממידע על משאבים למשל או כל דבר חיובי אחר, ואפשר להבין שלהיזהר מנחש חשוב יותר ממיקומו של עץ תפוחים בעל פירות טעימים. כך גם פנימה, נותרה ההטיה. המקור השני מפתיע אך בא מעולם הוויסות. כן כן, ביקורת עצמית היא בעצמה מנגנון ויסות, כאשר אנו מוצפים ומבולבלים לעתים הפתרון שיעשה סדר בבלגן הוא הביקורת העצמית. כאשר המציאות מבלבלת ודברים לא זורמים כפי שהיינו רוצים הנטייה היא לביקורת עצמית כי אז יש סדר, אין אי וודאות והכול ברור. כשיש קשיי ויסות אינהרנטיים (כמו בהפרעת קשב) אנו עשויים לראות החמרה בביקורת העצמית. אם כך, כאשר קיימת נטייה לביקורת עצמית יגדלו הניכור ותחושת הדחייה הפנימית וזה משדר החוצה, ויוצר מעגל של תגובות של דחייה מהסובבים. נסכם לעת עתה: כיצד נבקש מאחרים שיאהבו אותנו ויקבלו אותנו כפי שאנחנו אם אנו עצמנו מתקשים לעשות זאת? כדי לקדם אינטימיות אנו יכולים לבדוק ולברר מהם הדפוסים שאיתם אנו מגיעים למערכות יחסים, אותם דפוסים שהתרגלנו אליהם מתוך מערכות היחסים שלנו כתינוקות פעוטות וילדים עם הורינו ו/או המבוגרים שטיפלו בנו. כאשר אנו רואים את הדפוסים אנו יכולים לשים לב מתי הם באים לידי ביטוי, ובעבודה לאורך זמן נוכל לבחור להגיב אחרת במצבי חיים שונים. בעבודה טיפולית אנו לומדים לשים לב בכל פעם שאנו פועלים מתוך הדפוסים האלה, מתוך ההרגלים, ונעזרים במטפל/ת כדי להתבונן בהם. זה לא בהכרח תהליך קל, יש בו קשיים הנובעים מהכאב בחוויות של היזכרות בעבר, וקושי להניח להרגלים. עם זאת מטפלים מיומנים יודעים בנוסף גם ליצור עם המטופלים מערכת יחסים אינטימית, שמשמשת כמודל ואפשרות לחוות יחסים אחרת, מעין אימון בקרבה ובקבלה של האחר. בתוך כל זה יש להתייחס גם לקבלה של העצמי, לאהבה העצמית, וכל זה נכנס תחת הכותרת חמלה עצמית. אינטימיות עם עצמי היא למעשה תהליך בו אני לומד לבסס אמונות חדשות לגבי עצמי. תחילה האמונה שאני ראוי, ראוי לאהבה לקבלה ולמגע של האחרים, וראוי לכל אלה בדיוק כמו כולם. אני אדם כמו כולם, וראוי לכל הטוב שיש, וזכאי לרצות עוד ממה שעושה טוב.

Photo by Vlada Karpovich: https://www.pexels.com/photo/man-kissing-a-woman-on-hand-5790834/