קרקוע

קרקוע.

כשהנפש סוערת, עפה, רוגשת

אנחנו באוויר, לא מחוברים

לקרקע.

מ' העיד שהוא לא מרוכז, הרבה מחשבות,

הרגליים זזות מעצמן

לא יכול לשבת בשקט

הגוף מדבר.

"עמוד, פסק רגליים,

כופף מעט את הברכיים.

חוש את האדמה, עלה ורד,

כך במקום,

תן למשקל לרדת לרגליים.

עכשיו לרקוע במקום, להרגיש,

ושוב עלה ורד, חוש את האדמה.

ולנשום.

השאיפה מרימה לשמיים,

הנשיפה יורדת לקרקע.

שוב.

שוב.

עצור.

איך אתה עכשיו?"