מוות

מוות. מילה בעלת משקל. בדרך כלל מתארת אסון, טרגדיה, או כאב.

דבר אחד אפשר לומר על המוות: הוא בלתי נמנע. אז מדוע הטרגדיה? מהיכן נובע הכאב?

כדי לעסוק במוות יש לעסוק בכמה מושגים בסיסיים בהוויה האנושית, והראשון שבהם הוא ההשתנות. אנחנו משתנים באופן בלתי פוסק, אישיותנו מתפתחת, גופנו מתבלה ולבסוף כולנו כָּלִים ונעלמים. הבעיה היא עם היחס שלנו להשתנות הזו. אנו מתקשים לקבל את השינויים שאנו חווים, ומכאן הכאב. הכאב נובע מהצורך להיפרד מהמוכר והבטוח, הידוע והנעים. גוף צעיר ובריא הוא ללא ספק דבר נעים, אך הוא לא יישאר לנצח. חיים מלאים ופעילים הם עניין נהדר, אך ככל הנראה זה ישתנה בזמן זה או אחר.

המוות יכול להיות גם מורה נהדר לחיים, וכדי להתיידד עמו יש להתחבר להשתנות שבנו ולקבל אותה. לא כאסון בלתי נמנע אלא כעובדה, כמציאות קיימת. תמיד מומלץ לנהל אורח חיים בריא, לטפח תודעה מיטיבה ורוגע, אך המוות יחכה אי שם. המודעות הלא שיפוטית להִשְתַנוּת, והקבלה של היות האדם בן חלוף ונתון לשינויים, הם השער להתיידדות עם רעיון המוות.

נושא סיום החיים עולה בנו יותר ויותר ככל שאנו מתבגרים. לקראת העשור הרביעי עולות שאלות, ובעשורים הבאים לאחר מכן ולקראת הגיל השלישי ההתמודדות עם הנושא חזקה יותר.

בעבודה עם הגיל השלישי ובכלל עם אנשים שהמוות נוכח בתודעתם כדאי לקיים בין השאר שלושה צירי התייחסות: האחד, תהליך של היכרות וקבלה של מושג ההשתנות. השני, לאפשר אֵבֶל על מה שהיה ואינו, מה שהשתנה. השלישי הוא תרגול של נוכחות מיטיבה- מיינדפולנס וחמלה.

pexels-pixabay-60013