תשומת לב

מהי תשומת לב בהקשר הבודהיסטי, ובהקשר של מיינדפולנס? האדם הולך, עומד, יושב או שוכב, ושם לב למציאות העכשווית: במרחב סביבו ובמרחב הפנימי. כל תופעה החיצונית לו, הוא מדווח לעצמו: "מתקיים דבר זה". כל תופעה פנימית, הוא מדווח לעצמו: "ישנה תחושה... ישנה המחשבה... ישנו רגש..." דוגמאות להיגדים על המרחב הסובב (החיצוני): "יש רוח הנושבת עלי", "מזג האוויר חם כעת", "הדרך משובשת", וכיוצא באלה. דוגמאות להיגדים על המרחב הפנימי: "יש בי עצב", "יש בי לחץ בגלל שאני מאחר לפגישה", "יש בי שמחה", "הנעל לוחצת על הרגל", "דרכתי על קוץ", "הגב כואב מהישיבה הממושכת", וכיוצא באלה. הרעיון הוא לבסס תשומת לב שאינה שיפוטית, כלומר אינה מיד מסווגת את החוויות החיצוניות והפנימיות לנעימות או לא נעימות. התודעה רגילה לבצע סיווג זה כמעט מיד עם החוויה, כלומר נניח ושמעתי משהו מעליב מיד מתעוררת התגובה "זה לא נעים" ומתפתחת סלידה מהדבר. אם נצליח להתבונן בדבר המעליב הזה באופן מאוזן ולא שיפוטי, לא תתעורר מיד התגובה "זה לא נעים", לא נחוש סבל ואז גם נוכל לבחור תגובה שאינה אוטומטית. בדרך הבודהיסטית נהוג לכנות את אותו הלך הרוח שאינו מסווג אלא נשאר מאוזן אל מול החוויות כ- אופקהא (Upekha), שמשמעותו איזון מנטלי.

ומהי נטיית התודעה לנוכח המציאות, החיצונית והפנימית? מה אומר על כך הבודהה, מתוך סוטת החץ, Samyuta-Nikaya IV "כאשר אדם רגיל (שלא שמע אחרת... חווה תחושה לא נעימה הוא מתייסר, מקונן... על כן הוא חווה שתי תחושות: פיזית ומנטלית. הדבר דומה לאדם שנורה על-ידי חץ ומיד לאחר מכן נפגע מחץ נוסף. הוא חווה תחושה בגלל שני החצים... כאשר הוא חווה תחושה לא נעימה מתעוררת בו סלידה... הסלידה היא כלפי התחושה הלא נעימה, והנטייה החבויה לסלידה נמצאת בבסיס התחושה הלא נעימה... אז יחפש הנאה בעונג חושי, וכאשר יחפש הנאה בעונג חושי הנטייה להשתוקקות נמצאת בבסיס התחושה הנעימה. מדוע?... משום שאדם (שלא הלך בדרך) אינו מכיר מפלט אחר מהתחושה הלא נעימה אלא בעונג החושי... כאשר תלמיד אצילי ששמע אחרת חווה תחושה לא נעימה הוא אינו מצטער, אינו מתייסר... הוא חווה רק תחושה אחת, גופנית ולא מנטלית. הדבר דומה לאדם שנפגע על-ידי חץ אחד ולא נפגע על-ידי חץ שני. אדם זה חווה רק תחושה של חץ אחד. כאשר הוא חווה את אותה תחושה לא נעימה, לא מופיעה בו סלידה. מכיוון שאין בו סלידה כלפי התחושה הלא נעימה, הנטייה החבויה לסלידה אינה נמצאת בבסיס אותה תחושה לא נעימה. כאשר הוא חווה תחושה לא נעימה הוא אינו מחפש הנאה בעונג חושי. מדוע? משום שאדם רגיל ששמע אחרת מכיר מפלט אחר מהתחושה הלא נעימה מלבד ההנאה בעונג חושי. כאשר הוא אינו מחפש הנאה בעונג חושי, הנטייה החבויה בהשתוקקות אינה נמצאת בבסיס התחושה הנעימה. הוא מבין את הדברים כפי שהם: את ההתהוות, את ההיעלמות, הסיפוק, החיסרון והמקלט ביחס לתחושות אלה. כאשר הוא מבין את הדברים כפי שהם: את ההיעלמות, הסיפוק, החיסרון והמקלט ביחס לתחושות אלה, הנטייה החבויה לבורות אינה נמצאת בבסיס התחושה שאינה נעימה ואינה לא נעימה. כאשר הוא חווה תחושה נעימה הוא מרגיש חופשי, כאשר הוא חווה תחושה לא נעימה הוא מרגיש חופשי, כאשר הוא חווה תחושה שאינה נעימה ואינה לא נעימה הוא מרגיש חופשי. על כן נאמר על תלמיד אצילי שיודע אחרת שהוא אינו כבול ללידה, לזקנה ולמוות. הוא אינו כבול לצער, לאבל, לכאב, לעצב ולמצוקה. הוא אינו כבול לסבל, אני אומר. זה מה שמבחין בין תלמיד אצילי ששמע אחרת, לאדם רגיל שלא שמע אחרת. זה מה שמבדיל ביניהם. בזה הם שונים".

ומה באמת מבדיל בין האדם הער, "ששמע אחרת", לזה שאינו?

כאן נדבר על המושג Satti - ובתרגום חופשי- תשומת לב (mindfulness).

נקודת המבט הניטרלית, אותה אופקהא, היא ההבדל. האדם נפגע מחץ אחד ולא מתעוררות בו הנטיות החבויות. ההשתוקקות, להנאה חושית כמפלט מתחושה לא נעימה (הרצון להתרחק) וההשתוקקות להנאה חושית הבאה מתוך הנטייה לתחושה נעימה- השתוקקות זו היא המקור לסבל, והנטיות להשתוקקות זו טבעיות. כיצד אפשר להיות בעמדה שבה נטיות אלה, שהן כל כך טבעיות, לא יבואו לידי ביטוי?

התרגול שלנו עוסק בהתבוננות בנטיות אלה, ומתוך פיתוח ניטרליות כלפי התחושות- הנעימות והלא נעימות- אנו מביאים עצמנו לעמדה בה נוכל לראות את הנטייה לסלידה ואת הנטייה להשתוקקות. כאן המקום לעסוק במושג חשוב אחר, ההיאחזות. היאחזות - הכוונה לקושי להרפות מדברים. אילו דברים? מאותן נטיות - לסלידה ולהשתוקקות, הנמצאות בבסיס התחושות.

אז מה נשאר לנו לעשות?

מה שעושה את ההבדל היא תשומת הלב. הכוונה כאן למיינדפולנס - סטי, שהיא תשומת לב מיוחדת. למה הכוונה?

נפריד את הדיון למה שקורה בתרגול מחד ומה שקורה מחוץ לכרית מאידך. בתרגול, כאשר עולה תחושה, אנו מתבוננים ומתייגים אותה כנעימה או לא נעימה. קל יחסית בזמן המדיטציה להבחין בנטייה להיצמד לתחושות נעימות ולתחושות לא נעימות, בעיקר בולטת הנטייה לסלידה מתחושות לא נעימות. כואב ברגל בזמן הישיבה, ומיד אנו משתוקקים להפסקת הכאב. התחושה והנטייה צמודות הן, זו מביאה את זו. ולכן לא מספיק להיות בתשומת לב לתחושה עצמה, אלא יש להיות בתשומת לב גם לנטייה המתעוררת כתוצאה מהתחושה. תשומת הלב מתבטאת בהיגד הפנימי: לנוכח תחושה לא נעימה יאמר "הנה תחושה לא נעימה", ולנוכח הנטייה לסלידה יאמר "הנה עולה הנטייה לסלידה (להתרחקות מהלא נעים)".

תשומת הלב - סטי - חשובה גם בחיי היום יום. כאשר עולים בנו כעס, רוגז, תוקפנות, שעמום, עייפות - הרי הם ביטויים של הנטייה לסלידה. עלינו לשים לב לנטייה זו כאשר מצבי תודעה אלה עולים, ואז ראשית יאמר: "הנה כעס.. תוקפנות... כאב..." ומיד יאמר: "הנה נטייה לסלידה". זאת על שום ששמנו לב לתחילתו של תהליך של היאחזות בדבר, בנטייה לסלידה. כולנו מכירים את המנהג התודעתי הנפוץ של היצמדות לכעס, כאשר מישהו עושה משהו שמכעיס אותנו אנו מגלגלים את מחשבת הכעס בראש, ומתקשים להרפות ממנה. מרגע ששמנו לב להיאחזות, תשומת הלב עצמה היא תחילתו של תהליך ההרפיה. הציון המנטלי "יש כרגע נטייה לסלידה" כבר שם אותנו בעמדת התבוננות, והיא העמדה המאפשרת ניטרליות, אופקהא. תשומת הלב שמה אותנו בעמדת המשקיף, הצופה הסקרן, עד לכל תופעה גופנית או מנטלית.

ומה מעבר לתרגול?

תשומת הלב היא הכלי אתו אנו נשמרים מבחינה מוסרית: הדרך הבודהיסטית מורכבת מחוקי עשה ואל תעשה. ולפי הויסודהימאגה (הקנון הפאלי- עיקרי הדרך הבודהיסטית כפי שסוכמו ע"י הנזיר בודההגוסה במאה הששית): "כללי עשה מתבצעים ומחוזקים באמצעות אמונה ומרץ (viria). כללי אל תעשה נשמרים באמצעות אמונה ותשומת לב (mindfulness)"

"הזרמים בעולם אשר זורמים, אמר המבורך, נובעים (are stemmed) באמצעים של מיינדפולנס. ריסון הזרמים, אני טוען, באמצעות הבנה הם נסכרים".

ומשל לסיכום

אמר הבודהא: "נניח, נזירים, שקהל גדול של אנשים מתקהל יחד, באמרם: 'מלכת היופי!', ונניח שמלכת היופי מוכשרת ונערצת על ביצועיה בשירה וריקודים, כך שקהל גדול אף יותר של אנשים מתקהל באמרם: 'מלכת היופי שרה! מלכת היופי רוקדת!'. אז מגיע אדם, החושק בחיים ומתכווץ בפני המוות, החושק בתענוגות וסולד מהכאב. הם אומרים לו: 'ראה נא אדון. עליך לקחת קערה זו המלאה עד גדותיה בשמן, ולשאת אותה על ראשך בינות לאנשים ומלכת היופי. אדם עם חרב שלופה ילך מאחוריך, ובכל פעם שאפילו טיפה אחת תישפך מהקערה, מיד ידקור אותך למוות'. מה דעתכם נזירים: האם איש זה, שאינו שם לב לקערת השמן, ייתן לעצמו להיות מוסח מבחוץ?"

"לא, אדון".

"נתתי לכם משל זה כדי להעביר משמעות. המשמעות היא זו: הקערה המלאה שמן עד גדותיה מייצגת תשומת לב וערנות (מיינדפולנס) הטבועות בגוף. כך עליכם לאמן עצמכם: 'נפַתח מיינדפולנס הטבוע בגוף. נתמיד בכך, נמסור לידיו את המושכות, נבסס אותו, נייצב אותו, נגבש אותו, וניקח אותו על עצמנו באופן מיטבי'. כך עליכם לאמן עצמכם".

מתורגם ממקור: access to insight/ S.N. 420

Photo by RODNAE Productions from Pexels