הנה לנו דילמה טיפולית (לכאורה...): מטופלת מספרת שהיא "איבדה את זה" מול ילדיה המתבגרים, ויש לה שניים כאלה. מיד אני נזכר בפעמים בהם אני מאבד, שוכח או נמצא ליד המקום היציב והרגוע. למשל בשעות הלילה הקטנות כשהצאצאים חוגגים ואנחנו ההורים כבר אחרי לילה ללא שינה, והנה מגיע טריגר שמשחרר את הנמר העצבני שיש בתוכנו ומגיעה ההתפרקות. לשמחתי זה לא קורה הרבה, אך בהחלט יש מצבים שבהם אני מתבונן באופן שבו הגבתי במצבים כאלה ותוהה האם זה היה מועיל, או שמא רק תגובה רגעית ואוטומטית למצב לוחץ? כמטפל שמיינדפולנס הוא בסיס משמעותי באופן עבודתו לעתים עולה בי החשש שמא עלי, כמתרגל ותיק, להיות תמיד קוּל, מדוד ושקול, בתשומת לב מלאה ונכונה וכו'. העניין הוא שמיינדפולנס אין פירושו בהכרח שאיננו טועים. התרגול והעבודה הטיפולית בהחלט מביאים אותנו למצב בו אנחנו פחות מופעלים, ואם כן אז יותר ויותר אנו מזהים את זה בזמן ויכולים לבחור בתגובה אחרת, שונה מהאוטומט. ועם זאת עדיין אנו עשויים למצוא עצמנו במצבים כאלה (ע"ע מאוחר בלילה, הילדים ערים וחוגגים וכו'). התרגול מאפשר לנו להיות באיזון גם עם מה שהיה, ועם מי שאנחנו. כבני אנוש אנו נתונים ללחצים, שינויים ומצבי קיצון שבהם אנו מגיבים אחרת ממה שהיינו בוחרים בתנאים רגועים ויציבים יותר, אך האפשרות להיות גם עם מה שקורה ולומר לעצמנו "התפרצתי, זה לא היה טוב אך זה בסדר" יש בו חמלה רבה וקבלה עצמית. אם נחזור למטופלת עם ילדיה המתבגרים בוודאי שהיא הייתה רוצה להיות רגועה ושקולה מולם, אך באותה המידה העבודה איתה כללה אימון בהתבוננות מקבלת וחומלת על עצמה, יחד עם התרגול של שהייה עם המצב החיצוני בבית. "אני בסדר", "זה בסדר" – אלה מושגים חשובים ויש בהם חמלה גדולה, ואין הדבר שאיננו טועים, אלא שבסדר להיות בן אנוש, לפספס לעתים, וגם לנסות לתקן.
Photo by Artem Podrez from Pexels
Opmerkingen