טראומה. הנושא עולה מדי פעם, וכעת עלה עם אקט המחאה של פגוע מלחמה, "הלם קרב".
כחייל לשעבר בלבנון שלפני הנסיגה, כירושלמי לשעבר שנכח בכמה פיגועים, אני יודע היטב שיש סיכוי גדול לשאת את המאורעות והחוויות הלאה אל החיים, והחיים כבר לא אותו דבר.
בעבר היינו מצופים, החיילים הגברים, להיות חיילים, ולהיות גברים. להיות חזקים, להתגבר, לעמוד במראות בפחדים בחרדות ובאֵימה ולהמשיך. היום אנחנו מבינים שהנפש דרך לה להתמודד עם חוויות בלתי אפשריות, עם פחד מוות מתמשך, עם חרדה יומיומית משתקת. הגוף קופא, והמערכת נכנסת לשיתוק שמטרתו הגנה, וגם אם כעת אנו לא בשדה הקרב, הגוף עדיין מתגונן.
חשוב לתת מענה למצוקה, לא להיות לבד אפשר ללמוד להתווסת מחדש, להרגיע, לנכוח ברגע בלי הכוננות התמידית. נדרשת עבודת נפש וגוף, והתייחסות הוליסטית למצב לו אנו קוראים פוסט-טראומה.
コメント