התמקדות ככלי טיפולי

התמקדות (focusing) הייתה הכלי הטיפולי הראשון שלמדתי כמטפל. כשעוסקים בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס העיסוק בתשומת הלב, או נכון יותר תשומת לב מיוחדת למה שעולה ברגע הזה הוא עיסוק אינהרנטי ובסיסי. עד הרגע בו נחשפתי להתמקדות מיינדפולנס הייתה עבורי נגזרת של המדיטציה הבודהיסטית ואימון של תשומת הלב המיוחדת, וחלק מהדרך בה אני צועד, והנה חוויתי את האפשרות לתשומת לב לחלקים עמוקים בתוכי. ולא סתם החלקים האלה נחווים ברגע הזה, אלא שבהתמקדות הם נחווים יחד עם מישהו! זה לא שההכשרה שלי כפסיכותרפיסט אינה לוקחת בחשבון את ההיסטוריה האישית של המטופלים, את הקשר האנושי שהוא ליבת הטיפול, וטכניקות טיפוליות אחרות. ההתמקדות הגיעה בשלב מאוחר יותר של לימודי הפסיכותרפיה, אלא שהיה בה משהו שחיבר אותי ישירות לפנימיות שלי, ומשהו שהוכיח את עצמו מאוחר יותר כאמצעי טיפולי רב עוצמה. ההתמקדות הביאה אותי למפגש עם הרגשות שלי, הייתה בה הזמנה להרגיש יותר, חוויה משחררת ומעצימה עבורי. היום אני אומר שלהרגיש זה לחיות, וזהו משפט שבמקרים רבים מסייע למטופלים לקבל את ההזמנה הזו של פשוט להרגיש. אני זוכר את השלב הראשון בתהליך ההתמקדות, בו לא היה ממש צורך לדעת בדיוק מה קורה, אלא הזמנה לאינטואיציה ולרגש להיות נוכחים, נוכחות היוצרת בהירות שמאפשרת לראות מה קורה. כמטפל אני מחכה לאפשרות של כניסה להתמקדות עם מטופל.ת, והדבר אינו תמיד קל או זמין. יש מטופלים רבים שעבורם הכניסה פנימה היא משהו קשה, לעתים לא אפשרי לאורך זמן רב, וצריך הרבה אמון וביטחון כדי לגעת בדרך הזו. כמו ברוב הגישות הטיפוליות גם כאן הקשר הוא מרכזי, וכשמתבסס קשר ויש ביטחון הדדי אז אפשר לגעת בפנים ולהזמין את אותה "תחושה מורגשת", שהיא ציר מרכזי בהתקדמות. לאחרונה אף חוויתי התנסויות מעשירות בעבודה עם אנשים מבוגרים ("בגיל השלישי"), שחלק משמעותי ממנה היה באמצעות התמקדות. המטופלים מעידים שההתמקדות נחוותה על ידם כהזדמנות להתפתחות ולצמיחה, והדבר היה בולט על רקע הקורונה והבידוד הנלווים לקשיים של הגיל השלישי. אני מודה על ההזדמנות שהייתה לי להיחשף לעבודה הזו, ומודה בעיקר ליפעת אקשטיין המופלאה על ההנחיה, הלימוד והליווי בדרך זו.