הצל, כך קרא יונג לחלק שלנו שבו קשה להתבונן, החלק החשוך והמאתגר שבתוכנו. קשה לפתח מודעות לצל כי הוא מאיים ומפחיד, וממש עדיף להפנות מבט ולעסוק בדברים אחרים. יש בי דברים שלקח לי שנים רבות להיות מסוגל להתבונן בהם ולעמוד מולם (או לידם), להושיט להם יד ולשהות בחברתם. יש כאב בהתבוננות הזו, בהתבוננות ישירה ובלתי אמצעית בחלקים החשוכים. אז למה לנו, למה לנו להתבונן בחלק הכאוב הזה? אולי נשאיר אותו כצל בחושך, כתם של חושך שאינו נראה בתוך האפילה. הבעיה שהרבה מדפוסי ההתנהגות והחשיבה שלנו שאינם מיטיבים מגיעים משם, מהחלקים הפנימיים האלה. למשל מנגנוני הגנה, שפעם שירתו אותנו וכיום כבר לא, אך מנהלים אותנו היטב, ואם לא נתבונן בהם ונכיר בקיומם ימשיכו לנהל אותנו ואנו לא נבים מדוע בא הסבל. נתקלתי במילים של השיר "צל" של חווה אלברשטיין וברי סחרוף, וכך עלו בי המילים האלו. הנה:
לכל אדם יש צל, כשהוא עומד נגד השמש, או מול אור חזק. אבל לאדם הלבן יש צל שחור גם בחשכה גמורה צל שחור צל שהולך בעקבותיו לפעמים מלפניו לפעמים מצדדיו כשהלבן סועד בחופזה, חטיף צהריים עם שותפים לעבודה, שוטף הצל את כליו.
Photo by James Wheeler from Pexels
Comments