הכרת הטוב

הכרת הטוב

כאשר הבודהה דיבר על הדרך לשחרור, הוא סיכם אותה במה שנהוג לקרוא לו "ארבע האמיתות הנאצלות". האמת הראשונה אומרת שיש סבל. האמת השנייה מדברת על מקור הסבל: היות קרוב למה שלא נעים והיות רחוק ממה שנעים ורצוי. האמת השלישית מדברת בהפסקת הסבל (nirodha), והאמת הרביעית עוסקת בפרקטיקה של הדרך לשחרור: איך עושים את זה. הדרך הזו נקראת גם הדרך כפולת השמונה, על שום שמונת האיברים המצוינים על יד הבודהה כמרכיבים אותה, ואלה הם:

· השקפה נכונה

· כוונה נכונה

· דיבור נכון

· פעולה נכונה

· מחיה נכונה

· מאמץ נכון

· תשומת לב נכונה

· ריכוז נכון

כל השמונה קשורים זה בזה, ולדבר על אחד מהם כמוהו לדבר על כולם. נציג סקירה קצרה של ההשתלשלות של חלק מהגורמים.

נתחיל ממאמץ נכון (Samma Vayama). מהו מאמץ נכון?

· לחזק הרגלים טובים קיימים

· לאמץ הרגלים טובים שלא קיימים בנו

· להחליש הרגלים רעים שקיימים בנו

· להימנע מהרגלים רעים שלא קיימים בנו

הרגלים טובים: כאלה שמביאים לאושר, לעשיית טוב, או להפחתת סבל. הרגלים רעים: כאלה שמביאים לסבל, או לעשיית רע (או שניהם...)

ההרגל הרע הבסיסי הוא נטיית ההימשכות לנחשק וסלידה מהדוחה. זה מה שמצוין באמת הנאצלת השנייה, אך יש גם הרגלים נוספים, בעייתיים לא פחות, למשל

Negativity Bias: הטיית השליליות. אנו רואים את עצמנו באור שלילי יותר ממה שיש במציאות, כאילו שברירת המחדל של התודעה היא אי שביעות רצון. ולא רק את עצמנו, גם את המציאות אנו רואים באור שלילי יותר ממה שבאמת יש. חלק מזה נובע מהנטייה לתשוקה, להימשכות לרצוי, ואז אם אין הכול נראה איום ונורא, ואולי המציאות אינה כה קודרת. כדי לעבוד עם ההרגלים השליליים האלה נעסוק במושג החשוב חמלה. כדי להיות מסוגלים לחוש חמלה, פנימה והחוצה, עלינו להבין את המציאות האישית שלנו ואת המציאות החיצונית באופן קצת אחר, השונה ממה שאנו תופסים לנוכח ההרגלים שתוארו. קשה לנו לחוש חמלה כלפי עצמנו אם אנו רואים את עצמנו באור שלילי: כאשר מישהו אומר לעצמו "אני לא בסדר", או "אני דפוק" וכיו"ב – אין שם חמלה אלא ביקורת עצמית. ביקורת זו באה מתוך ההרגלים, בין השאר מתוך הטיית השליליות. גם לגבי הסביבה הסיפור דומה. אמרו חז"ל: "הווי דן כל אדם לכף זכות". האם אכן זאת אנו עושים? האם כאשר מישהו עוקף אותנו בתור אנו חושבים "זו בטח מישהי שיש לה ילד קטן במצוקה שמחכה לה ולכן היא ממהרת..."? אנו מיד נכנסים למגננה, וגם התגובה של השמירה על עצמנו ("זה התור שלי") באה לעתים ללא שיקול דעת. הלחץ עשוי לבוא מההרגלים: אני רואה את עצמי באור יותר שלילי ממה שאפשר, ואת הסביבה (המציאות) באופן דומה. עוד אמרו חז"ל (ואמירה קיצונית למדי...): "כל הכופר בטובתו של חברו, כופר בטובתו של מקום". כלומר: צריך לשנות את ההרגל – עלינו לראות את טובתם של הבריות. אז מה עושים? כיצד משנים את ההרגלים? הבודהיסט יאמר שכל התורה היא לעשות טוב. זה הכול. גם לעצמנו. פה נכנס התרגול. התרגול בא לשנות את ההרגלים, הרגלי החשיבה בתחילה, שיביאו לשינוי בתפיסה ולבסוף גם לשינוי במעשה. אחד התרגולים המוכרים לשינוי הרגלים תודעתיים אלה נקרא מֶטָא, ובתרגום חופשי אהבה חברית (loving kindness) התרגול של מֶטָא מאמן אותנו ביצירת מסר של טוב כלפי עצמנו וכלפי אחרים ובכך לפתח חמלה לעצמנו ולאחרים. תרגול נוסף נקרא "הכרת הטוב", ובו אנו מתרגלים ראיית הטוב בנו ובדברים סביבנו. נעסוק כעת בתרגול זה, ולפתיחה נסו על משהו טוב אחד שקרה לכם היום, משהו שקורה כל יום בשגרה (משהו שדרוש להמשך תקין של היום) וגם היום היה תקין. הסבר: יש הרבה מובן מאליו סביבנו: הבריאות היחסית שלנו, שפע המזון, זמינותם של המים (מה קורה כשיש בעיה... ואיזו הקלה כשהמים חוזרים... החשמל...). אנו רגילים לחשוב על כל ה- "מובן מאליו" רק כשיש בעיה, ומה שמובן מאליו נלקח מאתנו. מדוע לא נלמד להכיר בטוב, כלומר בהתקיימותם של דברים אלה, ובתקינותם היחסית בשגרה? למשל: אני ממהר לישיבה חשובה, יש לי שני ילדים לשים בגנים/בתי"ס, נכנס ברגע האחרון לאוטו ו... מה היה קורה אם האוטו לא היה מניע? ואם הוא מניע, הרי לא אתעכב לשנייה לחשוב על הכרת התודה שיש לי על שזה קרה. מהם הדברים המובנים מאליהם? למשל יציבותה של האדמה (יכולה לרעוד), זמינותם של המים בברזים, שפע המזון במקרר, הבריאות היחסית שלנו, ועוד. כיצד מתבצע התרגול: נעצום עיניים, לכמה רגעים נשים לב לתחושות הגוף, נוודא אנו יושבים בנוח. נשים לב לנשימה, וכשהתודעה מתייצבת נאמר לעצמנו היגדים של הכרת תודה. המילים בהן נשתמש הן "אני מכיר תודה":

o אני מכיר/ה תודה על האדמה היציבה

o אני מכיר/ה תודה על קורת הגג שיש לי

o אני מכיר/ה תודה על שפע המזון שיש לי

o אני מכיר/ה תודה על זמינותם של המים

o אני מכיר/ה תודה על הבריאות היחסית שלי

o אני מכיר/ה תודה על קירבתם של אהובים

o אני מכיר/ה תודה על... נחפש עוד משהו שאנו מכירים תודה עליו.

(הכרת תודה – בפאלי: Katannuta או Katannu)

"These two people are hard to find in the world. Which two? The one who is first to do a kindness, and the one who is grateful and thankful for a kindness done."

— AN 2.118 (Anguttara Nikaya)

המשפט הזה מדבר על מי שיודע להכיר תודה. כוונתו המקורית של המשפט היא לגבי אדם שבוצע כלפיו חסד בידי אדם אחר, מתוך כוונה להיטיב. הבודהה כאשר דיבר על הכרת תודה דיבר על אנשים שתכונתם היא להכיר תודה או לא להכיר תודה. ההגדרה הרחבה היא של אדם היודע להכיר תודה על כל מרכיבי הקיום, הרואה בכל דבר מועיל חסד ויודע להכיר תודה. כך ערכם של הדברים עולה, והמציאות נתפסת אחרת. ההרגל, של לקבל את המובן מאליו משתנה, ומתפתח מרחב של שמחה בקיים. מתוך סוטת "הברכה": "יראת כבוד וענווה, שביעות רצון והכרת תודה האזנה בעִתה לדהרמה, זו הברכה הגדולה מכל." ישנם אופנים שונ ים לתרגול של הכרת תודה, כולם מסייעים לשינוי ההרגל של קבלת הדברים המובנים מאליהם. למשל, להתחיל מהכרת תודה על הדברים הטובים שיש בנו: לרשום רשימה של הדברים הטובים שיש בי, ואז לתרגל "אני מכיר/ה תודה על כך שאני...", או "אני מכיר/ה תודה על כך שיש בי..." לאחר מכן (ברצף) את הכרת התודה על כל הדברים, אחד אחרי השני. לא חייבים לזכור את כולם, מה שחשוב זו הכוונה. שימו לב: תרגול יומיומי של הכרת הטוב והכרת תודה מביא לשינויים מהירים בתחושת שביעות הרצון ובניהול מערכות יחסים (רגעיות או מתמשכות). האימון הוא הדבר.